עבור לתוכן

  • ביקורות

    ביקורת: TLOU2 כטרגדיה יוונית מודרנית

    המשחק השנוי במחלוקת מנסה לעשות טרגדיה יוונית מודרנית בעולם של זומבים

    הטרגדיה היוונית היא יצירה ספרותית בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. היא דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק?
    הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים, כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. עלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל (והאלים) והיא מסתיימת באסון צפוי מראש. כך אומרת ההגדרה בויקיפדה, עוד ניתן לגלות, כי המקורות של הטרגדיה היוונית מצויים ביוון של 534 לפנה"ס. מילניום ו-554 שנים לאחר מכן- עולם הגיימינג, כך מסתמן, טרם מוכן לפורמט.


    5555.jpg


    אספר למי שבמקרה חי מתחת לסלע- The Last Of Us Part II הוא ככל הנראה המשחק הכי שנוי במחלוקת שיצא בדור הנוכחי, אם לא אי פעם. מספיקה הצצה זריזה בעמוד ה-Metacritic של המשחק כדי להבחין בפער העצום בין הציון הממוצע שנתנו 117 מבקרים שונים ועומד על 94. לציון הממוצע שנתנו לא פחות מ-135,860 משתמשים ועומד על 56 (ברגע כתיבת מילים אלו). למה? בלי להתייחס לטענות ה-"המשחק הוא משחק עם אג'נדה פוליטית ולהטב"קית מובהקת", שלא מחזיקות מים ומסריחות מהומופוביה וקיצוניות שלא שוות התייחסות. הסיבה היא פשוטה: הסיפור פשוט קשה מדי לחלק נרחב מהקהל, שפשוט לא מוכן אליו. (לפני שנצלול, זה הזמן שלכם לברוח במידה ולא שיחקתם במשחק, כי מכאן – ספוילרים) 

    לא, TLOU הוא לא המשחק העצוב הראשון שיצא אי פעם, הוא גם לא המשחק הראשון בו הפרוטגוניסט נרצח לנו מול העיניים בדם קר ומוחלף בשאר המשחק על ידי בן טיפוחו. אם נעמיק, זה גם לא המשחק הראשון המתרחש בעולם פוסט אפוקליפטי בו קיים קשר אב-בת לא ביולוגי, בו האב בעל העבר הלא מוסרי נהרג והשחקנים עוברים לשחק במקום בדמות הבת (TWD מישהו?). אני בן אדם, הרצח של ג'ואל תפס גם אותי לא מוכן, בשוק, עצב וכאס, וכן – גם אני, בדיוק כמו אלי. נשבעתי לנקום, בכל מחיר באבי המרשעת, לא משנה סיבת הרצח.

    שלושה ימים, אני ואלי הסתובבנו בסיאטל הפוסט-אפוקליפטית, אכולי שנאי וטינה. מוכנים לשלוח לגיהנום כל עדר זומבים או גדוד של בני אדם שיעמדו בדרכנו בדרך לנקמה. לא הפריעה לנו העובדה שדינה בדיוק בתהליכי ייצור אדם ברחם, או הסכנה שבה אנחנו שמים את ג'סי (שגם אותו אבי רצחה). ולכן, הקליימקס שבסוף היום השלישי – היה אחד מהרגעים הכי מלחיצים בהיסטוריית הגיימינג הענפה שלי. השנאה והטינה שבניתי לאורך מה שאני מעריך שהיו 16 שעות בחיים האמיתיים, הגיעו לשיא, ונראה שאני מפסיד. ואז, בלי אזהרה מוקדמת, פלאשבאק לעבר של אבי הילדה. "זה רק פלאשבאק קצרצר ונחזור לעניין בטוח", ככה חשבתי עד שהכתה בי השורה הקשה מנשוא: "Seattle Day 1". 

     

    33333.jpg

     

    הסוויץ' הזה, הוא אחד היותר קשים שחוויתי אי פעם בגיימינג או בכל צורת בידור אחרת. "זה לא יכול להיות, אני אמור לבלות עם הרוצחת הזאת שלושה ימים שלמים עכשיו?". זה גם הופך אותו לאחד הצעדים הכי אמיצים ומבריקים שחוויתי. בכמה דקות, הוצג לנו הצד של אבי במטבע, והבנו – הרופא שהיה אמור להציל את העולם בעזרת אלי במשחק הראשון, ההוא שכולנו רצחנו כשהיינו בנעליו של ג'ואל בלי למצמץ בכלל, הוא אדם טוב, עם משפחה וקהילה, שרצחנו נטו מסיבותינו האישיות והאנוכיות.

    ג'ואל אמנם נרצח, ואני כואב את מותו עד היום, אבל האיש לא היה קדוש מעונה, רחוק מכך. הוא היה דמות פגומה מוסרית, והנקמה שנבנתה אצל אבי במשך שנים, הצדיקה בעיניה את הרצח שלו. ומי אנחנו, אני ואלי, שמגלגלים את הנקמה בראש למשך סה"כ 72 שעות, כדי לא להבין מאיפה זה הגיע. הוא הביא את זה על עצמו. אריסטו, מבכירי הפילוסופים בעת העתיקה – טוען שהסיבה לכישלון (המוות, במקרה שלנו) בטרגדיה אינה רשעות של הגיבור או מי מהדמויות, אלא חטא שחטא הגיבור. ובטרגדיה שנקראת The Last Of Us, הגיבור הוא חוטא גדול.

    יכול להיות שחלקנו, הגיימרים – לא מוכנים לפורמט הזה? זה לא שההחלטות שלנו הובילו אותנו לתוצאות הנוראיות האלו ואנחנו יכולים להאשים את עצמנו. הרי מדובר במשחק לינארי, יש אחד שלוקח את ההחלטות וקוראים לו ניל דראקמן. האם גיימרים מסביב לעולם חיפשו מהר מדי את מי להאשים במקום לנסות לרדת לסוף דעתו של הכותב? הרי בטרגדיה, אריסטו אומר, אין דמויות שליליות או חיוביות, אין דמויות מושלמות ואין רשעים מושלמים, זה לא נושא הטרגדיה. וכן, טבעית אנחנו בצד שבו בילינו משחק שלם לפני אירועי המשחק השני.

    אבל לא להבין שיש צד שני למטבע, זה קצת כמו לסתום את האוזניים ולהגיד "אנ'לא שומע כלום, הכל בצבע חום". כשבפועל, עברנו את הגיל, והמשחק עליו אנחנו מדברים. עוסק בכלל בלפחות 50 גוונים שונים של התחום האפור.

    אחת הנקודות הקשות במשחק, הייתה שבאותו קליימקס ביום השלישי בסיאטל, בקרב (שלאחר מכן גילינו שהיה הראשון מבין שניים) בין אלי לאבי, נתנו לנו לשחק את תפקיד אבי, ושמו לנו למטרה לרצוח את אלי, אלי שלנו. ברגע היסטורי בו אין גיימר אחד שלא ניסה להפסיד כמה פעמים כדי לראות אם ככה נגמר המשחק.
    כשהקרב נגמר בתיקו עקוב מדם וכל צד הלך לדרכו. שמחנו לראות אלי שמנהלת חיי משפחה, בבית מדהים ועם אישה שהיא אוהבת, מה שמוביל אותנו בדיוק לשלב הבא בטרגדיה.

    4444.jpg


    הטרגדיה, אומר ידידנו אריסטו, מתאפיינת בין השאר במעבר מאושר לאומללות. לרגע הזה קוראים פריפטאה והוא הרגע העלילתי בו המעבר מתרחש, הרגע בו טומי נכנס לביתה השלם והמאושר של אלי, ומצית בין רגע את הנקמה. דבר אחד נוסף קורה בכל טרגדיה יוונית, הקטסטרופה – מצב ללא מוצא. והיא מתרחשת בין נפשות קרובות המובילות עצמן אל הקטסטרופה, מה שאלי ואבי עשו כל אחת בדרכה שלה. אלי, מחליטה לא לרצוח את אבי אבל זה מאוחר מדיי. הגיבור הטרגי בטרגדיה מתחרט על "המעשה המביש" (מעשה קיצוני ומקומם שמעורר את חרדת הצופה, בדרך כלל בתחומי המשפחה) רק לאחר שהוא נעשה, היא כבר וויתרה על חיי האושר בשביל הנקמה. הוא דבק במטרתו מתוך עקשנות וגאווה מוסרית ולוחם נגד כוחות גדולים ממנו בצורה מעוררת כבוד. אבל הוא גם זה שמביא על עצמו את אסונו.


    כשג'ואל נרצח, נשבר לי הלב. כשאלי נכנסה לבית ריק, פצועה ושבורה לאחר האסון שהביאה על עצמה, הלב שנשבר גם התפורר, המעבר מאושר לאומללות, פריפטאה.


    666.jpg

     

    אם אתם שונאים כל מה שקרה במשחק, כנראה לא שכנעתי אתכם שמדובר באחד הסיפורים הכי מורכבים, טובים ומערבים רגשית שחווינו בגיימינג אי פעם. אבל אולי בעתיד, תחשבו על הטרגדיה היוונית כמשל לסיפור שאתם חווים. כי אם במדיומים אחרים זה עובד כבר מילניום ו-554 שנים, הגיע הזמן שזה יעבוד גם אצלנו.

     

     

     

    • אהבתי 1
    ספיר אברהמי

    תחביבים: גיימינג, המסך הקטן והגדול והנחיית פודקאסט ההיאבקות "יאללה מכות"
    המוטו שלי לחיים: We must revolve around all life, not just the sun and ourselves.

    הודעה פרטית כתבות שכתבתי

    עדיין לא נוספו תגובות.



    התחבר או הרשם על מנת להגיב.

    עליך להיות משתמש רשום על מנת להגיב

    צור חשבון

    צור חשבון חדש בקהילה בקלי קלות.

    רישום חשבון חדש

    התחבר

    משתמש קיים? התחבר.

    התחבר עכשיו
×
×
  • צור חדש...