למען הדגל – הספורט הישראלי במלחמת קיום

בתוך כל הכאוס הגלובלי, מהתפרקות ברית המועצות ועד האביב הערבי, בין מלחמה למלחמה, אסונות טבע, רעב, מגיפות וטרור, הדבר שמאחד את כולם הוא הספורט. גם אם אתה ג'ודוקא מקוסובו, שחיין מדרום סודאן, טניסאית סרבית או אתלט קנייתי, בכל מקום שיגיעו אליו הספורטאים, יקבלו אותם בברכה ויניפו להם את דגל הלאום בגאווה.

עם זאת, כאשר מדובר בספורטאים ישראלים, בדרך כלל בתחרויות המתקיימות במדינות אויב וזרות, כאלה שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ובעיקר במדינות הערביות העשירות, הם נאלצים להתחרות ללא ציון המדינה אותה הם מייצגים וללא אף סממן ישראלי, כל זה אם בכלל הם קיבלו את הסכמת המדינות להיכנס לגבולותיהן.

המקרה האחרון של הטניסאית יוליה גלושקו, בו נדרשה להסיר את אותם סממנים ישראלים כדי לאפשר לה להשתתף בטורניר מלזיה, זאת כפי שנחשף ב-ynet ספורט, העלה שוב על הפרק את הסוגיה הסבוכה ואת השאלה - מה באמת עושים באותו מצב?

לא מעט איגודי ספורט נאלצו בסופו של דבר ליישר קו עם רוע הגזרה, להיכנע לתכתיבים כדי לאפשר את השתתפות הספורטאים, הן מפאת חשיבות האירוע והן כדי להגיד שלמרות הכל, גם אנחנו פה. אך מנגד, במקרים רבים הספורטאים נשארו בביתם במקום לעשות את מה שהם אוהבים ויודעים לעשות הכי טוב - להתחרות.

בין אבו דאבי לעומאן

אחד הסיפורים הזכורים היה לפני שנתיים באבו דאבי, שסירבה להעניק ויזות למשלחת ישראל בג'ודו לתחרות הגראנד סלאם, ואי אפשר היה לוותר על האירוע מפאת חשיבותו והניקוד הרב שהעניק בדרך לאולימפיאדה.

בסופו של דבר, בהתערבות איגוד הג'ודו העולמי והוועד האולימפי הבינלאומי, הצליחו הספורטאים הישראלים להיכנס למדינה, אך שם הכינוי הרשמי של ישראל בתחרויות בינ"ל - ISR - לא הופיע באתר התחרות ובהגרלה, והספורטאים הישראלים הוצגו רק עם הכיתוב IJF של איגוד הג'ודו העולמי. אם כל זה לא הספיק, רק כאשר הגיעה המשלחת להתאמן באולם התחרויות התברר כי בין 94 המדינות המשתתפות, רק דגל ישראל לא היה תלוי.

קרדיט לווינט!